• Grafik
  • Grafik

בית ספר "עדת" יזכה ודאי עוד
עלי אדמות למקום של כבוד
הידד לבית ספרינו
שנקרא עדת
הוא לא שוכן בירושלים
אלא על גדות נהר השפריי

הדרך מה"חדר" לתיכון

העת לתיעוד מקיף אודות תולדות בתי הספר של עדת ישראל "נראה, בינתיים, שעוד לא הגיעה," אמר בשנת 1927 דר. אדווארד חיים ביברפלד, יושב ראש מועצת בתי הספר של עדת ישראל, רב בית המדרש ("בית הכנסת הישן") שבהיידרויטרגאסה 4 ורופא ברלינאי. "חכמינו לימדונו שלא לאמוד ערך בריאה שעוד לא גדלה והתפתחה במלואה," הוסיף. צורה זו, של איחוד כל התלמידים תחת קורת גג אחת מכיתה א' ועד לסוף התיכון, הייחודית למערכת החינוך בברלין, עתידה היתה לשרוד עוד 11 שנים. דרישתו של הילדסהיימר לשילוב בין מסורת יהודית והשכלה כללית שוב כובדה. השבח מפי הרב ביברפילד לא הופנה כלפי מספר הבוגרים, אלא לפני הכל להרמוניה שבין אופי בתי הספר ופעולתם לבין קהילת עדת ישראל.

כדי להעריך באמת את הייחודיות של בתי הספר של עדת ישראל, יש לקחת בחשבון את הסביבה והזמן בהם פעלו. בתי ספר אלה לא היו התפתחות של תלמודי התורה של המאה ה-19 של ברלין – בתי ספר שנוהלו על ידי הרב פיליפ ביברפלד ברח' שפנדאוור 76. לפי מערכת "מערכת השעות," הרב פיליפ ביברפלד נתן לתלמידים 16 שעות הוראת תלמוד שבועיות, מר ורשאוואר לימד ארבע שעות חיבור שבועיות, מר קוך - שבע שעות חשבון שבועיות, מר פראש נתן שעתיים היסטוריה וגיאוגרפיה בשבוע, ודר. אוסטרייך לימד שמונה שעות שבועיות של גרמנית, צרפתית ולטינית. שיעורי התלמוד לא היו תחת פיקוח מינהלת החינוך של ברלין, אולם ב-1832 קיבל פיליפ ביברפלד הערכה שלילית על כך "שהכשרתו ללמד נושא זה לא אומתה כדין." המפקח מור מצא כי "חומרי הלימוד לשיעורי התלמוד מספקים, אך אלו של שיעורי המדעים לוקים בחסר; הוראת ההיסטוריה והגיאוגרפיה חלשה, וכיתות הלימודים בלתי מספקים. הערכות דומות ניתנו למוסדות לימוד תורניים אחרים בברלין, כגון זה שמשנת 1825 עמד בראשו הרב יעקב יוסף אוטינגר, או זה של הרב אלחנן רוזנשטיין, על ידי רשויות החינוך הברלינאיות. בתי הספר התורניים, אשר הציעו שילוב בין לימודי קודש וחול, לא עמדו בדרישות מערכת החינוך הכללית, המוסמכת והמסמיכה. מהצד השני היו בתי הספר המודרניים של הקהילות היהודיות ("עם שיעורי דת"). לא היתה בנמצא מסורת מובהקת.

התחלות בתי ספר אורתודוקסיים מודרניים

הרב דר. אדוארד ביברפלד מאתר את ראשית בתי הספר של עדת ישראל "סמוך לזמן ייסוד קהילתנו." ליצור "נוער המוכן לחיי העולם הזה כמו לחיי הנצח של התורה" היתה משימה שלקחו על עצמם הרבנים עזריאל הילדסהיימר ושמשון רפאל הירש. המשנה מפרקי אבות בשם רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ," היתה עבור הירש עקרון מנחה בפועלו בקהילה ובחברה. בעבור הדורות, הפכה אימרה זו לסיסמת היהדות האורתודוקסית המשכילה. בעת ייסוד עדת ישראל הרעיון של בית ספר נראה היה לא אפשרי, והחברים נאלצו "לקבל ולהתרגל לתחליף הלוקה של מערכת בתי הספר הדתיים, שאמנם התקדמה בצורה משמעותית." את מה שהרב הילדסהיימר החל כבר בבית המדרש שלו באייזנשטדט, כלומר שהתלמידים ילמדו מקצועות כלליים לצד לימודי הקודש, יישם גם בברלין עם פתיחת בית המדרש לרבנים אורתודוקסיים שם. הדוח השנתי של אותו בית המדרש לשנה 1878/79 מציין את הרקטור הילדסהיימר כמורה למתמטיקה, סטטיסטיקה וחשבון בינומיאלי (חורף, ארבע שעות), כמו גם לטורים מתמטיים, משוואות אנליטיות וסינתטיות (קיץ, שלוש שעות). המורה הרב דר. דוד צבי הופמן לימד גיאומטריה מרחבית וטריגונומטריה, דר. יעקב ברט לימד ספרות גרמנית מראשיתה ועד לסינג, מורה המשנֶה ל. דוד לימד לטינית ויוונית, ומורה המשנֶה הירש הילדסהיימר – היסטוריה וגיאוגרפיה. בשנת 1913, לרגל יובל לשלטון הקייזר, עדת ישראל הקימה קרן בית ספר בסכום של 50,000 מרק, שהיתה אמורה להוות בסיס לפיתוח של מערכת לימודי חול. עם תום מלחמת העולם הראשונה והמשבר שבא בעקבותיה, איבד הסכום כל משמעות.

פתיחת בית הספר 1919

ב-13 במרץ 1919, החליטה עדת ישראל להקים בית ספר תיכון. אם יהיה זה בית ספר מקצועי או עיוני – על כך יוחלט מאוחר יותר. עם פתיחת שנת הלימודים בשניים במאי, 1919, נפתחו הכיתות הנמוכות לתלמידי הכיתות הראשונות. עקב מחסור בכיתות, חלק מהשיעורים הועברו בבניין הקהילה שבארטילרישטרסה 31. "יתר על כן," דיווח הרב ביברפלד, "נסיבות הכרך כפו ויתור על הרצונות המובנים של חברי הקהילה המתגוררים במערב העיר, שהריחוק הנוסף מנע מילדיהם ליטול חלק בשיעורים בעיר הישנה. על מנת לקחת צורך זה בחשבון, הוקמו כיתות מקבילות בשרלוטנבורג נוסף על אלה שבמוסד-האם, כך שנחסך לילדי האיזור, או לפחות אלה שבכיתות הנמוכות, נסיעה ארוכה בתחבורה ציבורית."
מסגרת זו נסגרה באפריל 1926 והועתק לוולנוובשטרסה שבמחוז טירגרטן בשנה שלאחר מכן. מועצת הקהילה מינתה את רופא בית הספר הראשון. הועד המנהל של בית הספר הורכב מהרב דר. אדוארד חיים ביברפלד, לודוויג ביר, מרטין בונדי, הרב דר. מאיר הילדסהיימר, הרב דר. עזרא מונק ופרופ' ה. פיק. קבלת אישור ממסדי לניהול בית הספר היה תהליך קשה, שארך לא פחות משש שנים. ב-25 ביולי 1925 מועצת בתי הספר המחוזית כתבה לקהילה, שבהמשך לפניית הועד המנהל מה-24 בספטמבר 1924, "שר המסחר, האמנות והחינוך העניק את הסמכות לייסוד בית ספר תיכון פרטי לנערים, כמו גם אחד לבנות." המוסדות קיבלו את הכרת הרשויות כ"מוסדות פרטיים ללימודים מתקדמים" באופן חוקי. החל מה-29 במרץ 1927, בחינות בגרות יכלו להיערך בתיכון. עד ל-1926, נעשה שימוש גם בכיתות ברובע מיטה של ברלין, בבנין אגודת הסוחרים, 18/19 סופיינשטרסה. לאחר מכן ניתן היה לעבור לחדרי לימוד בנויה שונהאוזר שטרסה 13, "שמלבד כמה חסרונות מזעריים, ענו על דרישותינו הצנועות במלואן, והיווה מקלט מספק לכיתות התיכון."

זיגמונדסהוף 11

בשנת 1924, רכשה הקהילה בנין סטודיו ברחוב זיגמונדסהוף 11. בית הספר כולו ובית כנסת אוחדו. ראשית הוקם תיכון לבנות, "לאחר שמולאו כל התנאים והדרישות לתברואה בית-ספרית ואמות המידה הטכניות, על ידי סידור החלל מחדש ובניית כיתות מתאימות." טקס הפתיחה נערך ב-10 באוקטובר 1926. נציג הרשויות נשא מילות ברכה "היוצאות מהלב ונכנסות ללב," לפי התיעוד. בשניים במאי 1919 מנה בית הספר שתי כיתות עם מאה תלמידים ותלמידות. עד לשנת 1927 היו כבר 14 כיתות בית ספר יסודי, שבע כיתות תיכון לבנים ושש לבנות, עם רשימת תלמידים ותלמידות שהגיעה ל-600 ילדים, וכמות המורים גדלה משלשה (זינדון, שפילדוך וגב' בריל) ל-34. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" – ברוח אימרה זו הוקם "קרן מונק-הילדסהיימר לשכר לימוד" ביוני 1925. "הקהילה והמשפחות לא הכירו גאווה גדולה מזו שהתקבלה מהישגים רוחניים בשורותיהם. הערך הגבוה של השכלה רוחנית מוצקה, הדחף הפנימי להפיץ ידע בקרב החתך הרחב ביותר של הציבור – כל אלה הביאו לכך שבכל מקום בו התגוררו יהודים, נמצאו בתי ספר בהם ניתן היה להוביל את הצעירים למקורות הידע," נכתב בפנייה לתרומות. תשלום חד-פעמי של 3,000 מארק לקרן הקנה מקום אחד לתלמיד אשר התורם בחר בו, אל לקרוב משפחה של התורם. גם בתשלום שנתי של 180 מארק, או 15 מארק בחודש, תורם יכול היה לתת חסות לתלמיד. בתשעה בדצמבר 1928 תיכון הבנים עבר מנויה שונהאוזר שטרסה 13 לקומה הראשונה של הבניין בזיגמונדסהוף. בית הספר היסודי עבר בעקבותיו ממונביופלץ 10 לנויה שונהאוזר שטרסה, כדי להספיק להיות בזיגמונדסהוף בזמן לפסח 1930. בנויה שונהאוזר נותרו רק השיעורים המקבילים של הכיתות הנמוכות. מהדוח השנתי 1929/30 של "לשכת הדוברות של המדינה לענייני בתי ספר" מה-30 באוגוסט 1929 ניתן ללמוד על שינויים בצוות ההוראה. "בסוף השנה הנדונה התיכון השיג את השלמתו," נכתב שם.

בגרויות

בעקבות בקשה, שר החינוך העניק את הזכות לערוך בחינות הבגרות. לבוגרים הראשונים של עדת ישראל נערך אירוע פרידה ציבורי ב-23 במרץ 1930, באולם הגדול של חצר הטירגרטן. הדוח השנתי של מנהל בית הספר נחמן שלזינגר נסגר במשפט: "תלמידי השישית של שני התיכונים יצאו בנפרד לטיול בהרי סקסוניה, בהדרכת מורי הכיתות." לדוח השנתי של "לשכת הדוברות של המדינה לענייני בתי ספר" לשנת 1930/31 צורף נספח שכותרתו: "מוסדות ההוראה של הקהילה היהודית עדת ישראל ברלין – דיווח על ההתפתחות". לאחר דברי מבוא של יו"ר ועד בית הספר דר. אדוארד חיים ביברפלד, מדווח המנהל שלזינגר על התפתחות ההוראה, על המורים, התלמידים ושגרת היומיום של המוסד. במיוחד צוינו מסגרת שיעורי התיכון וההנהלה. "תרבות יהודית וכלל עולמית" לא צריכה להיות רק כרטיס הכניסה של נערים ונערות לעולם הלימודים האקדמיים, "אלא גם למען מגוון רחב של מקצועות מעשיים," שבעת ההיא הצריכה תעודת בגרות. גם הוזכר "העומס האדיר על המשאבים החומריים, שבזמננו הקשים נצרכו על ידי הקהילה וחבריה למען קרן בית הספר, ואת המסירות ללא שיעור של המורים והנהלת בית הספר למקום."

תורה, תלמוד, עברית, אנגלית, מוסיקה, שחייה, טיולים

בחמישה במרץ 1930, בחינת בגרות תחת ועדת בחינה בראשות הרב דר. עזרא הכהן מונק במקצועות תלמוד ותנ"ך, היוותה הוכחה לכך ש"הנבחנים היו מסוגלים, בהכנה מועטה, לתפוס פרק תנ"ך ולהבין דף גמרא בכוחות עצמם." תיכון הבנים של עדת ישראל, כותב המנהל שלזינגר, "הוא בכך הראשון והיחיד מבתי הספר היהודיים בגרמניה, שהתפתח לכדי מוסד העומד בקריטריונים. לפי צו השר מהשלשה ביולי, 1930, תעודות הבגרות שאנו מעניקים לבוגרים שלנו יהיו בעלי אותו מעמד כמו אלה המוענקים לבוגרי בתי הספר הציבוריים. למטרה זו גם הגיע תיכון הבנות עד לחג הפסחא של 1931." בקיץ 1929 עברה ראשות בית הספר היסודי מידי דר. וילי הלברשטדט לרקטור מקס זינזון. תכנית הלימודים של בית הספר היסודי הותאמה ל"תכנית לימודים הרגילה" של בתי הספר היסודיים הציבוריים של ברלין. כשיעורי תגבורת הוספו שמונה שעות "מקצועות עברית" מכיתה ב' והלאה. לכיתות הגבוהות נערכו שיעורי שפה צרפתית ואנגלית בהיקף שלוש שבועיות כל שפה, ובשתי הכיתות הגבוהות נלמד גם קצרנות. דמי הלימודים לתלמיד תיכון עמד על 25 מרק בחודש, ובבית הספר היסודי בין 20-15 מרק בחודש. לפי הדוח השנתי של בית הספר 1932/31, התקיימו שיעורים סדירים במוסיקה, רישום, תפירה והתעמלות. אולם ספורט בתחנת הצו ("גן החיות") עמד לרשות תלמידי עדת ישראל לטובת תחרויות התעמלות. שיעורי שחייה ניתנו בקיץ בבריכה בפוסטשטדיון ("אצטדיון הדואר"), שם גם נערכו מבחני רמה של שחיה וקורסי מצילים. בתי הספר התיכוניים לבנים ולבנות השתתפו בתחרויות הסתיו של תיכוני ברלין ב-26 באוגוסט 1926 בגרונוולדשטדיון, בכמה מקצים. בזיגמונדסהוף 11 הוקם חדר מוסיקה מיוחד, ונרכשו פסנתר כנף של בליתנר ומאה ספרי מקהלה. בכל מוסד הוקמה מקהלה בית-ספרית. המפקחת הבית ספרית גב' אדריאן נכנסה למקומו של המורה למוסיקה שעזב מר הרמס, ובראשית סמסטר החורף 1931 עזב את בית הספר המפקח ארי וולגמות; את מקומו תפס פרופ' דר. א. רוזנברג, שעד אז היה מפקח של תיכון בקלן.
באחד בפברואר 1932, למדו בתיכון הבנים של עדת ישראל 187 תלמידים. הדוח השנתי מתעכב על כמה מאפיינים של ההווי הבית-ספרי: "ב'ספריית-גינתר-וייכסלבאום' ישנו ניהול עצמי של התלמידים, ונשמרים ספרים לטובת קבוצות לימוד של תלמידי הכיתות הגבוהות. הוקם מרכז לשמירה על ילדים צעירים לשעות שלאחר הלימודים, לטובת הורים עובדים, שם נערכו גם ארוחות בית הספר." שכר הלימוד השנתי עמד על 300 מרק, אולם 30 אחוזים מהתלמידים היו פתורים מהתשלום, והוקמה ספריה להשאלת ספרי לימוד בחינם, לטובת תלמידים שלא השיגה ידם. טיולים בסביבות ברלין, סיורים במפעלי תעשייה, ביקורים באוספי אמנות בברלין היו מנת חלקם של הכיתות השונות. "טיולים באזורים מרוחקים יותר לא התאפשרו מסיבות כלכליות."

בתי ספר יהודיים בזמן הנאצים

ב-20 במרץ 1932 קיימה עדת ישראל חגיגה באולם הגדול של הטירגרטנהוף תחת הסיסמה "גתה – ומסיבת פרידה מבוגרי בית הספר." את מועצת בתי הספר האזוריים ייצג היועץ ד"ר ישראל. החל מ-1934/33, אין אזכור בדוחות השנתיים לתחרויות ספורט עם בתי ספר ברלינאיים אחרים, אלא רק "לתחרויות התעמלות עומד לרשות הכיתות הגבוהות מגרש הספורט של הקהילה היהודית (גרונוולד)." שיעורי שחיה המשיכו להתקיים בפוסטסטדיום. באחד בפברואר 1934, למדו בתיכון הבנים 209 נערים, ו-139 נערות בתיכון הבנות. השתלטות הנאצים והרדיפות החלו נותנים אותותיהם ברישומי בית הספר מ-1934: "שנת הלימודים 34/33 הביאה שינוי מואץ בהרכב הצוות." בעוד יותר ויותר תלמידים הלכו לבתי ספר היסודיים, באוקטובר 1933 נאלצו לסגור את כיתה י"א של תיכון הבנים עקב מיעוט תלמידים, ומאותה סיבה את כיתות י"א ו-י"ב בתיכון הבנות. לא הוקמו קבוצות לימוד באותה שנה. ב-7 במרץ 1934 עמד בראש הועדה המפקחת לבחינות הבגרות בתיכון הבנות מפקח בית הספר קליינה, וב-15 במרץ באותה שנה עמד פרופ' היבנר בראש הועדה המפקחת על בחינות הבגרות של תיכון הבנים. סך הכל 10 תלמידים ועוד שלשה קיבלו את תעודת הבגרות. האווירה השלטת בבתי הספר של עדת ישראל ב-1934 היתה ברורה: "לבקשת תלמידים רבים יתקיימו בשעות אחר הצהריים קורסים בעברית מודרנית ללא תשלום. ייעוץ תעסוקתי הוכח כקשה, כי אפשרויות היישום של תלמידים בוגרים הצטמצמו. רוב הנושרים עשו זאת לטובת פרנסה בדמות עבודת כפיים או הכנות לקראת הגירה, במיוחד לפלסטינה." המצוקה הכלכלית של משפחות רבות הצריכה את ההקצבה של 90 מנות אוכל יומיות. רק חלק מזערי מההורים היה עוד מסוגל לשלם את דמי הלימודים השנתיים של 300 מרק. הנהלת בית הספר ומועצת הקהילה סיפקו יותר "מקומות חינם" והנחות בדמי הלימוד. "תכנית הסיוע להורים" של הקהילה היהודית של ברלין "שילמה למוסדות הלימוד שלנו עבור חלק מתלמידנו."
בשנת הלימודים 1935/34 מגמה זו התחזקה עוד יותר. מורים רבים עזבו את בתי הספר. בתיכון הבנות כבר לא היתה שכבה בוגרת, וכיתה י"א של תיכון הבנים פוזרה בסוף הרבעון הראשון של השנה. באחד בפברואר 1935 פקדו את תיכון הבנים 177 נערים, ו-123 נערות את תיכון הבנות. בחינות הבגרות נערכו ב-12 במרץ 1935 תחת השגחת מפקח בית הספר קליינה, וכל שלשת הנבחנים זכו בתעודות הבגרות. הפעם, לא היו בין הנבחנים בנות. הדוח השנתי מציין בתמציתיות: "עם הפיכתו ההדרגתית של מעמד הביניים של יהודי ברלין לעניים, נאלצו מוסדות הרווחה של בתי הספר להגביר פעילות: נצרכו יותר ויותר ארוחות בית-ספריות. מספר התלמידים הנזקקים שנשלחו לקייטנות קיץ הצטבר לתשעים. התלמידים נשלחו להולנד, דנמרק, שוויץ ולבית הנופש בנידרשונהאוזן." רב דמי הלימודים שולמו על ידי עדת ישראל ו"תכנית הסיוע להורים" של הקהילה היהודית בברלין. נהיה קשה יותר ויותר להשיג לתלמידים הבוגרים תפקידים של התלמדות, והייעוץ התעסוקתי התמקד בהכנה להגירה. בשבעה באפריל 1935, במועדון "האחים היהודיים" בקורפירסטנשטרסה 116פינת לנדגרפנשטרס, נערכה מסיבת פרידה לבוגרי הכיתות הגבוהות של עדת ישראל. נושא הערב היה "הכמיהה לפלסטינה של העם היהודי לאורך ההיסטוריה שלו."

כעת כילו ההמונים...

פקודות מחלקת בתי הספר של ממשל מחוז ברנדנבורג הורו על סגירת כיתות החמישית ב-22 באוקטובר 1934 ושילובם בבית הספר היסודי. החל מאפריל 1935 נאסר על התיכונים של עדת ישראל, בהתאם לפקודת מחלקת בתי הספר של ממשל מחוז ברנדנבורג מה-7 בינואר 1935, לערוך בחינות בגרות ולחלק תעודות גמר. מעתה בתי הספר של עדת ישראל היו נתונים תחת מרותה של קומיסר המחוז של ברלין, מחלקת בתי הספר. עד לסגירתם המוחלטת של בתי הספר של עדת ישראל כל מערך השיעורים והמבחנים נמצאו תחת פיקוח קומיסר המחוז של ברלין, רשות שלא ממש היתה אמונה על מסירות ערך החינוך והתרבות. במסיבת הפרידה למה שכעת כונה "בית ספר תיכון לנערים ונערות" של עדת ישראל בתחילת מרץ 1938, נפרד המנהל שלזינגר מ-18 הבוגרים (15 נערים ושלוש נערות) בהפצרה לעולם לא לשכוח את חזון החינוך של עדת ישראל להישאר נאמנים לו, ו"לצלול אל מקורות התרבות היהודית," ואז העניק לכל אחד ואחת את תעודות הגמר שבפיקוח המדינה. תלמידי החמישית פתחו את ה"עיתון פרידה" עם המשפט שהתכוון להיות אירוני ובלי מתכוון, הוכח כמבשר רעות: "כעת כילו ההמונים, כיתתנו מנתה שנים ושלושים." למרות תיאורים משעשעים וקריקטורות של חברים לכיתה ומורים, אוירה של סוף-עידן שורה על כל העיתון, לא רק של שנת לימודים, אלא של כל המצב שמשתנה: חברים לכיתה שמהגרים, מקומות תעסוקה ולימודים מתקדמים שכבר מזמן לא באו בחשבון, אי ודאות, חוסר תקווה, ולמרות הכל אופטימיות עצובה ובלתי נתפסת. בעמוד האחרון של העיתון, זה של המודעות, ניתן לקרוא את ההודעה הבאה: "10 תלמידי חמישית החליטו להביא את מהותם הלימודי לסוף אלים, בזינוק אכזרי אל תוך החיים. המניע למעשה היה כנראה מחשבות על העתיד. על החתום: המשפחות השכולות הדואבות." רק זמן מועט הבדיל בין ההומור השחור למציאות הרצחנית. "שאר הכיתה" נפרד בעמוד 3 מהתלמידים העוזבים: "הזמנים קשים, במיוחד עבורנו היהודים בגרמניה. כולנו מושיטים ידיים שוב ומבטיחים שלאן שהגורל לא יזרוק אותנו, ננצור את חברות האמת ואת הכוח לשרת נאמנה את בני עמנו... היו שלום... חישבו גם ממרחק חייכם עלינו, עימנו ביליתם את שנות הילדות ובית הספר חסרות הדאגות." בסוף מרץ 1939 נסגרו בתי הספר של עדת ישראל. הם לא נפתחו עוד לעולם. מעטים מהתלמידים והמורים יכלו להגר, אחרים נשארו ונשלחו למותם. מנהל בתי הספר היסודיים, מקס זינזון, הצליח לברוח עם אשתו ב-1942מגרמניה דרך שוויץ לארץ ישראל. ד"ר נחמן שלזינגר מונה על ידי הקהילה היהודית של ברלין להיות מורה בבית הספר העל-יסודי שלהם, שם נותר עד הסגירה ביולי 1942. הוא חלה ובחמישה בדצמבר 1942 הובל על אלונקה מבית החולים היהודי שברחוב אירנישה 2 לנקודת האיסוף ברחוב גרוסה המבורגר 26. אשתו קתה, לשעבר באוור, ותשעת ילדיהם (דוד, חנה, מרטין מאיר, פאני, רוזה, זמואל, רחל, בטי ומיכאל) באו בעקבותם בשמונה בדצמבר מדירתם בלסינגשטרסה 13. למחרת כולם הועלו על מה שכונה "אוסטטרנספורט ה-24," שבאותו היום נשא 1,000 אנשים, נשלחו לאשוויץ ושם נרצחו. הי"ד.