• Grafik
  • Grafik

אם תפסע בטורשטרסה בברלין בבואך מפרידריכשטרסה ממזרח, תראה ליד פינת אקשטרסה מצד ימין בנין לבנים בן ארבע קומות, שמספרו 146. אם תסתכל יותר מקרוב, תשים לב לעוד מספר בית, קצת דהוי – 85, לא ממתכת אלא חקוק באבן ומעיד שפעם המיספור היה אחר. אם תדע שהרחוב שקרוי היום טורשטרסה נקרא בשנת 1950 וילהלם-פיק-שטרסה ובעצם נוצר כחיבור של שני רחובות אחרים, אלזסר, שמאז 1872 סימן את הקטע שבין פרידריכשטרסה וכיכר רוזנתלר, ולותרינגשטרסה, שהיה המשכו של אלזסר עד לפרנצלאוור טור – התוצאה ברורה: אתה עומד לפני הבית "אלזסר שטרסה 85," הכתובת המקורית של בית החולים הקהילתי של עדת ישראל, "בית החולים היהודי."

בעקבות המקורות

מאז תחילת המחצית השניה של המאה העשרים, הבניין שימש כמטה הברלינאי של רשות הרכבות המזרח גרמנית. השער רחב דיו לאפשר כניסה של אמבולנסים לתוך החצר, והדרך לשם מוביל דרך חדר מקומר עם אריחים צבעוניים בסגנון מורי ועיטורי טיח על התקרה. לאחר כמה מדרגות, מגיעים לקומת הקרקע של בית החולים, ואחרי שתי הדלתות הראשונות, מאחוריהן פעם אחיות ולאחר מכן עובדי משרד עבדו, נמצא מצד ימין לוח זיכרון מאבן הקבוע בקיר, עם ההקדשה הבאה: "למייסד בית החולים היהודי והמנהל המסור אדולף גולדשמידט, בהוקרת תודה לזכרון נצח". מי היה אותו אדולף גולדשמידט? לפי ספר הטלפונים, מדובר ב-"א.ד. גולדשמידט, ברלין ג', נויה פרידריכשטרסה 44", איש עדת ישראל מאז הייסוד, שמכר ליהודי ברלין האורתודוקסים "חמאה חלב-קיטור משובחת" כשרה, "תחת השגחת כב' הרב ד"ר הילסדהיימר". בית החולים הקהילתי נוהל רשמית על ידי העמותה הרשומה "חברה קדישא של ק"ק עדת ישראל ברלין." ב-15 בדצמבר 1901, קיבלה החברה קדישא של עדת ישראל מעמד חוקי מבית משפט מחוזי בברלין. הוועד המנהל הראשון המתועד הורכב מהחברים הבאים:
  • 1. אהרון אדולף גולדשמידט, סוחר
  • 2. ד"ר הירש הילדסהיימר, ראש בית המדרש לרבנים
  • 3. זאלינג לוין, גמלאי
  • 4. גבריאל רוזנברג, סוחר
  • 5. יעקב ארכנהולד, סוחר
מאז היווסדה, קברה עדת ישראל את מתיה "בדרך היהודית העתיקה," על ידי קבוצת חברים שהחשיבו את המלאכה לאחת הפעולות המכובדות ביותר בקהילתיות היהודית.

גמילות חסדים וחברה קדישא

בשנת 1890 הוקמה החברה קדישא של הקהילה, גם אם לא קיבלה אז הכרה רשמית. אדולף גולדשמידט, שהיה היו"ר הראשון שלה, החזיק בתפקיד ב-17 השנים הבאות. החברה קדישא של עדת ישראל הבינה את המצווה של גמילות חסד של אמת באופן הרחב ביותר, ולכן גם ערכה ביקורי חולים ודאגה להם, וארגנה טיולי מרפא לזקוקים לכך. הודות לתרומה כספית גדולה של אחד ממייסדי הקהילה אברהם זמורי ("צ'צ'נז וייצור בדים, 10-9 גרינר וג"), התאפשרה ב-1900 הבניה של בית חולים, ובית הבראה "בו מולאו בקפידה כל דרישות הדת היהודית כמו גם כל התנאים ההיגייניים המודרניים." עד ל-1909, לבית החולים היו שתי כתובות: קודם פרנצלאוור אליי 36, ואז עקב מחסור במקום רחוב קוניגגרצר (כיום שטרסמנסשטרסה) 46. חבר מנהלים היה הנהלת בית החולים. בכל שנה היה עליו להגיש לועד התורמים דוח, עם עותק להנהלת הקהילה. לרבנות היתה מילה אחרונה בכל השאלות הקשורות בדת, במיוחד אלה הקשורות למזון. מאידך, חוקת האגודה הבטיחה שלרבנות אין סמכות בשאלות רפואיות.
בעשרה בדצמבר 1907, עזב הפטרון אדולף גולדשמידט את הנהלת החברה קדישא, ובכך גם את תפקידו כמנהל בית החולים. ממשיכו היה מוריץ (משה) קנולר האגדי. ביד ברזל הנהיג את החברה קדישא עד לאוגוסט 1930 (אז הוחלף כיו"ר על ידי איזידור גייס), ונטל בחזרה את מושב הכבוד שלו בבית החולים עד לאפריל 1936, אז נפטר בברלין.

מבשרי בית החולים

במדריך בתי חולים פרטיים של ברלין ושרלוטנבורג מ-5.11.1894 מופיע תחת מס' 31 בית החולים הכללי של ד"ר לוי, מנהל, וד"ר פיילכנפלד, סגן, בפרנצלאוור אליי 36ב', בנין אחורי, קומת קרקע וקומה ראשונה. המוסד הכיל 31 מיטות ודמי הטיפול שנגבו מהחולים בחדר המיון עמד על ארבעה מארקים ליום. חולים מהמרפאה הפרטית של ד"ר לוי שילמו "כפי יכולתם," אך לא פחות מארבעה מארקים. מדריך אחר לאותה שנה נתן מידע נוסף על אופי הקליניקה של ד"ר לוי: המוסד היה עבור מטופלים שלא מהמרפאה הפרטית שלו, שבהירטנשטרסה 22, ועבור חולים "שהובאו לשם על ידי קופות חולים מסחריות שונות."
רק עם "מפקד" המרפאות ובתי החולים הפרטיים ב-1909 מקבל בית החולים שבאלזר שטרסה 85, המכיל 36 מיטות ונפתח ב-27.1.1909, איזכור תחת "בעלים: ועד מנהל בתי החולים היהודיים". ה"רישום בתי חולים ומרפאות בברלין הרשאיות לקבל מתמחים רפואיים" מציין את בית החולים היהודי כבעל זכאות לקבל סטודנט בהתמחות בשנת 1921. בית החולים היהודי של עדת ישראל כבר היה מבוסס בברלין של סוף 1921: עד ל-1919 הכיל 50 מיטות וארבע מחלקות. בית החולים היה מיועד לגברים ונשים יהודיים, ששילמו עבור יום אשפוז כולל ארוחות כשרות 75-50 מארק למחלקה הראשונה, 36 מארק למחלקה השניה ו-24 מארק למחלקה השלישית. ה"מפקד" מ-1923 מספר על עוזר בבית החולים היהודי, 11 אנשי סיעוד, ו-56 מיטות. למחלקה הפנימית התווסף פרופ' פאול פרידריך ריכטר (רופא מוביל בבית חולים העירוני בפרידריכסהיין) ולמחלקה החיצונית ד"ר אלפרד פייזר.
דרך "מידע משלים" זה, שהוצא בנפרד לרובע ברלין-מיטה ב-1924, אפשר למצוא את ממוצעי נתוני התפוסה לשנת 1923: 569 חולים, המוסד הכשיר מתמחה רפואי אחד, בענייני הכספים טיפלה האחות הראשית, ראש המרפאה לא קיבל משכורת. לשנת 1925 ישנם נתונים ספציפיים על עבודת מחלקת הילודה והנשים של ד"ר פייזר: 15 מיטות עמדו לרשותו, בשנה הקודמת היו שם כ-150 לידות (לפי ממוצע של השנתיים שחלפו), היו כ-30 הפלות טבעיות וכחמישים "מקרים גינקולוגיים" אחרים. בית החולים הכשיר איש רפואה אחד, שגם זכה ל"כביסה ולינה בחינם" במסגרת תפקידו.

רמה רפואית גבוהה

ב-22 ביוני 1926, ראש המחלקה הראשונה של מפקדת המשטרה ברלין-שנברג, גוטהר שטרסה 19, ביקש מכל הרופאים המחוזיים, להוציא את אלה של פרנצלאוור ברג, נויקולן, טרפטוו ופנקוו, לדווח על מידת ההתאמה של המרפאות הפרטיות באזורים להכשיר רופאים מתמחים ביילוד ורפואת נשים. השוואת הדוחות, שנעשתה על ידי ד"ר לוסטיג כראש המחלקה הראשונה של מפקדת המשטרה בקביעות או אולי לבקשת הממונים עליו, משרד הרווחה, ברלין ו' 8, רח' לייפציגר 3, מראה שבחינות המחלקה שלו לא היו עוד מינהלה חסרת בעיות, אלא מכשול קשה ולא ניתן לצפייה, שהכשיל לא רק מרפאות פרטיות אלא אף בתי חולים ציבוריים. ב-15.1.1930, חבר המועצה הרפואית ד"ר מרם, מהמחלקה הראשונה של מפקדת המשטרה, הודיע למשרד הרפואי הרובעי של ברלין-מיטה שיו"ר הועד המנהל של "בית החולים היהודי" כבר לא היה מוריץ קנולר, אלא מעתה (גוטליב) ביר, שכתובת מגוריו פזננשטרסה 32. ד"ר יעקב לוי, רופא בית הספר האחרון של עדת ישראל, כותב בזכרונותיו מ-1963 על "בית החולים היהודי":
"מעל לכל, היה זה בזכות יוזמתו של ד"ר ביברפלד, המנהיג הרוחני של החברה ואחד מחבריו הפעילים ביותר, שלעדת ישראל הוקם בית חולים משלו. הוא נתמך גם על ידי ד"ר יוליוס פרויס, החוקר ההיסטורי הנודע של 'רפואה מקראית-תלמודית.'"
ד"ר אדוורד חיים ביברפלד, בעצמו רופא ורב, התאמץ למשוך רופאים מובילים לבית החולים. הוא הצליח להביא את פרופ' פרדיננד בלומנטל, שזכה למוניטין מצוינים בחוגי הרפואה של ברלין גם על עבודת מחקרו בתחום הסרטן, להיות רופא ראשי של המחלקה הפנימית של בית החולים. ד"ר אדלר (מאוחר יותר ד"ר פייסר) מונה כמנתח, ד"ר יוסף הירש הצעיר, בן למשפחת הירש-(הלברשטדר) מונה לגינקולוג. נאמר על משפחת הירש, בעלת מפעל הנחושת הגדול באברסוולדר, שתרמו תרומה משמעותית לקראת הקמת בית החולים. ד"ר לוי מספר:
"ניתן לראות את הרמה המדעית של המלאכה הרפואית בהתבוננות הבאה, שרשמתי ב-1909 בהיותי מזכיר. כבר באותו עסקו העוזרים בניסויים בחנקן שבדם, והשיטה החדשה אז של צביעת כתמי דם כדי לספור ולהעריך את תאי הדם הלבנים, כבר יושמה במעבדה הקטנה שבמרתף בית החולים."

הרוח היהודית

ד"ר לוי ממשיך ומספר:
"אבל זה לא היה הממד המשמעותי ביותר של בית החולים. המאפיין היה, לצד טיפול רפואי מצוין לחולים, רוח יהודית ששרתה בבית החולים. זה היה תוצאה של שילוב שלשה גורמים: ראשית, אישיותו של משה קנולר, יו"ר החברה קדישא, שטיפל באופן אישי בכל העניינים. הוא ערך ביקורים סדירים בקרב החולים. בהתנהלותו המחוספסת לעתים (הוא אמר: "בדרכי הנסתרות"), אבל תמיד בטון דיבור שבא מהלב, דיבר עם החולים, שמע את מצוקותיהם, ונתן להם כח.
"אני, פרופסור משה קנולר, אומר לך שבתוך שבוע תהיה בריא!" שמעתי אותו פעם אומר לחולה. למרות שלא הייתי בטוח באבחון שלו, ראיתי איך פני החולה האירו למשמעו. בשנים מאוחרות, לאחר מותו של משה קנולר, דאג גוטליב ביר לטובת הפציינטים ובית החולים.

הגורם השני היה הגישה היהודית של רופאי העזר, שקנולר העסיק. הייתי רוצה לציין רק כמה שמות: מקס מאייר (מאוחר יותר בארה"ב), זלומון ליבן, וילי הופמן, רפאל גלוקינוס, איוון הרבורגר, איזאק במברגר (מאוחר יותר בתל אביב), סימון שרשבסקי, שמאוחר יותר קיבל את תפקידו של ד"ר טוגנדרייך כרדיולוג בית החולים (מאוחר יותר בירושלים). הרופאים הצעירים הללו 'מסרו את נפשם,' לא רק בשביל החולים אלא גם למען היהדות.

ולבסוף, השפעת האחיות. הייתי רוצה להזכיר כאן רק שני שמות: האחות סלמה (מאוחר יותר סלי גוגנהיים, באזל) והאחות רחה פויכטוונגר. ניתן לקבל תמונה על האדיקות העמוקה שהאחות רחה הקרינה, כששומעים שהיא היתה משכימה שעה לפני תחילת משמרת, כדי להתפלל שחרית בנחת.

כך היו האנשים שעבדו בבית החולים של עדת ישראל. הם נתנו מרפא לגוף ומרפא לנפש היהודית. כיום, גישה זו היתה נקראת פסיכוסומטית.

בית החולים בעידן הנצאי

משנת 1934 ועד שנסגר על ידי הנאצים, הועד המנהל של החברה קדישא של עדת ישראל הפקיד את ניהול בית החולים בידיו של יעקב קמפה. דוחות שונים של „משטרת התברואה“ מאותו הזמן נותנים הצצה לתוך המציאות החדשה תחת הנאצים, איתה היו צריכים להתמודד בית החולים, כמו שאר המוסדות הרפואיים היהודיים. ראשית, דווח על ידי רשויות הבריאות של וייסנזיי על „בית מרפא יהודי“ עם 90-80 חולים, ומרכז לחירשים-אילמים עם כ-50 תלמידים. הללו טופלו "על ידי עובד רפואה יהודי, שגר בסביבות הורסט ווסל.“ האגודה הממלכתית לרפואה בברלין היתה אמורה להחליט אם רופא יהודי מוייסנזיי יכול להיקרא להתייעצות במוסד המוזכר, או שיש להכריח רופא יהודי מהמערב לעבור לשם. המשרד המחוזי וילמסדורף דיווח על "בעיה קשה": ראש העיר ד"ר פטצקה הודיע ב-28 ביוני 1938 לחברי המועצה וליועצים על סוגיה, שלמרות מגבלות שונות, "יש עדיין 170 קוראים יהודיים“ ששואלים ספרים מהספריה המרכזית. יש לבדוק כיצד לתקן עיוות זה.
מתוך דיווח התקופה:
על כל פנים, נראה היה שהדרת היהודים ממסגרות הטיפול לתינוקות ולילדים קטנים היה "הכרחי:" "לא ניתן לצפות מאמהות גרמניות, שיבקשו עם תינוקותיהן טיפול של מוסדות העירייה או המדינה, כאשר בני הגזע היהודי וילדיהם מבקשים להשתמש במוסדות הללו, או כאשר מטפלים בהם בילדים יהודיים. הטיפול בתינוקות יהודיים הוא למעשה לא אינטרס של המדינה הנאציונל סוציאליסטית... הדרת 39 האמהות היהודיות שעדיין משתמשות בשירותים לתינוקות וילדים קטנים צריכה להיעשות מיד.

בשמונה ביולי 1939 כתב חבר הגסטפו הידוע מילר לראש עיריית בירת-הרייך ברלין, ופרק את דאגות ליבו: כפי שנודע לו, ישנם "מספר חולים אריים" בבית החולים היהודי של עדת ישראל. בנוסף, הוא מסביר:

"כיוון שקבלת חולים אריים לבתי חולים יהודיים נדמה כלא רצוי, כי בעקבות מצב כזה עלול להיווצר מחסור במיטות ליהודים, שיאלצו להגיע לבתי חולים אריים, הריני מבקש לקבל הודעה, אם קיימת אפשרות בתוך המסגרת הקיימת לתקן עיוות זה. אחרת, הייתי נכון לאסור על בתי חולים יהודיים – להוציא מקרי חירום - מלקבל אריים שאינם משתייכים לקהילה היהודית.“

ראש העיר קיבל את הצעת הגסטאפו בשמחה, וציין בכתב ידו בשולי המכתב של מילר "טוב!“ נלהב. הוא השיב לגסטאפו, שצעדים מיוחדים נגד בית החולים של עדת ישראל בקרוב לא יהיו נחוצים, כי לפי הצו הרביעי של חוק האזרחות הארית, שבעוד שישה שבועות, באחד באוקטובר 1938, ייכנס לתוקף, יהיה זה בלתי אפשרי לחולים גרמניים לקבל טיפול בבתי חולים יהודיים. הוא גם כתב בעצמו לרשות הבריאות של ברלין-מיטה, והעביר את המידע המועיל של הגסטאפו, לפיו ב"בתי חולים יהודיים" יהיו "מספר חולים אריים,“ וביקש "מדי פעם לבדוק את הבעיה בעת ביקור בבית החולים.“

ביטול רשיונות והתרוששות

ביטול רשיונות הרופאים היהודיים התבצע ב-30 בספטמבר 1938. רופאים יהודיים כבר לא יכלו לטפל באיש מלבד חולים יהודיים; לכלל צרכי הרפואה של יהודי ברלין, כולל בתי חולים, בתי אבות וכו' – היו אמורים לדאוג 175 רופאים יהודיים. לבית החולים של הקהילה היהודית בברלין היתה מכסה מיוחדת. ב-11 באוגוסט 1938 פנה הועד המנהל של הקהילה היהודית בכתב למשרד הבריאות הראשי, שהיה תחת אחריותו של ראש העיר. היות ורופאי בית החולים היו כולם (מלבד כמה יוצאים מן הכלל) מועסקים בהתנדבות, הקהילה היהודית ביקשה לא ליטול מהם את האפשרות לעסוק ברפואה באופן פרטי, כי כבר לא היה להם מקור הכנסה, ויהיה עליהם להגר או להחליף מקצוע, מה שיפורר את שירותי הבריאות ליהודי ברלין. בית החולים של עדת ישראל היה כלול בבקשה של הקהילה היהודית. בית חולים זה, כך נכתב, הכיל 45 מיטות, והיה בשותפות עם בית ספר לסיעוד המוכר על ידי המדינה. כלל הרופאים, מלבד הרופא הכללי ד"ר גרהרד גלזר, עבדו בהתנדבות. הקהילה היהודית כתבה עוד פעם למשרד הבריאות הראשי ב-12 באוגוסט 1938, כדי לאשש את הטענה ששימור המרפאות הפרטיות ישרת את הצרכים הרפואיים של יהדות ברלין, ובעקיפין את כלל האוכלוסיה. בשום אופן לא היה מדובר כאן באינטרס כלכלי של רופאים יהודיים:
"המצב הכלכלי של יהודי ברלין הידרדר מחודש לחודש, כך שמספר החולים אשר יכולים לשלם דמי טיפול לרופא, הולך וקטן."
כדי לוודא את התנאים המינימאליים של טיפול רפואי, הקהילה היהודית הגישה רשימה מתוקנת ומקוצרת של רופאים, שהחשיבה לחיוניים. לד"ר אוטו אלברט שוורץ מבית החולים היהודי כבר לא היה רשיון, לד"ר גלזר וד"ר רוס ביקשו לשמר את הרשיון לעיסוק בין כתלי בית החולים, לשאר שבעת הרופאים המובילים נשמר הרשיון. אולם הקיצוצים העמיקו, ומה שהיה פעם "מרכז הבריאות היהודי" בבילופלץ, שטיפל ב-40,000 חולים בשנה, רבים מהם בעלי הכנסה נמוכה ונזקקים, עמד בפני סגירה. הקהילה היהודית עוד קיוותה שבמכתב ששיגרה ב-15 באוגוסט 1938 לאיגוד הרפואי, בה הציעה קיצוץ של 50% בצוות, יתאפשר להשאיר את המרכז הבריאותי פתוח.

ליל הבדולח והסוף

ד"ר ארנו הרמן, נאצי נאמן עוד מימי שנות ה-20 המוקדמות וממונה טרי לתקן "יועץ למטפלים יהודיים" באגודה הרפואית ברלין, הורה לרופאים יהודיים ב-12 באוקטובר 1938 כיצד עליהם להתנהל: "חובה עליהם לוודא, שלפניהם מטופל יהודי." חובה היה להתקין שלט בגודל 30 על 25 סנטימטרים ברקע תכלת עם כתיב שחור לדלת הבית עם המשפט: "הטיפול הרפואי מותר רק עבור יהודים"; מעבר לכך, ב"פינה השמאלית העליונה (...) יש להעמיד משטח צהוב-לימון בכותר 5 ס"מ, בו יופיע מגן דוד כחול בגובה 3.5 ס"מ." התואר האקדמי "רופא" ליהודים בוטל, יהודים יכלו מעתה להיות רק "מטפלים."
כעת היה הכל כמעט מושלם, במיוחד לאור הדאגה הברורה של ד"ר הרמן לצרכים הכלכליים של הרופאים היהודיים שתחת חסותו. "מומלץ," כתוב בסעיף השני של ההוראה ליישום החוק לאכיפת שינויי שמות פרטיים ושמות משפחה "להוסיף את השמות הפרטיים ישראל או שרה לשלט, כדי להימנע מהוצאות מיותרות בעתיד." אנטישמי מתחשב.
ה-9 בנובמבר 1938 הבהיר עוד פעם איזה גורל צפוי ליהודים בגרמניה: "מרכז הבריאות של הקהילה היהודית" (הפוליקליניק), הממוקם בבנין הגדל באלכסנדרפלץ, אלכסנדרשטרסה 1, נחרב כליל בליל הבדולח. המכשירים נהרסו ותיקי החולים הועלו באש. רק הודות לשכנות של מפעלים של לא-יהודיים, לא הועלה הבניין כולו באש.
עם החלת החוק המבטל את המעמד של החברה קדישא של עדת ישראל וה"תיאגוד" שלה ב"אגודת היהודים בגרמניה" ב-25 באוקטובר 1939, סופו למעשה של בית החולים היהודי היה צפוי. בית החולים היהודים נסגר כנראה בסוף ספטמבר 1941. תיקי הקבורה האחרונים של בית הקברות של עדת ישראל, שמציינים את בית החולים כמקום הפטירה, נושאים תאריך זה. צורת הסגירה – מה עלה בגורל החולים, אנשי הצוות, המכשירים – לא נודעה. בספטמבר 1941 כבר מזמן נשלם תהליך ריכוז יהודי ברלין, וכבר הוחל במשלוחם למחנות ההשמדה.
מבין חמשת חברי הועד המנהל האחרון של החברה קדישא, שניהלו את בית החולים, ארבעה נרצחו על ידי לא-יהודיים: יעקב למפה, ליימן וייכסלבאום ולודוויג קנולר במחנות ריכוז, וד"ר מרכוס בירנבאום תחת "נסיבות שלא הובהרו," כפי שצויין, באמסטרדם. עד 1945, הבניין ברחוב אלזסר שטרסה 85 שימש בסיס לנוער ההיטלראי ומקום מושב משרד של "אגודת הרייך של היהודים בגרמניה" שהשתלטו עליה הנאצים, שם נעשתה העבודה הראשונית של ניכוס הון יהודי על ידי מנהל הכספים ברלין-ברנדנבורג ("המטה להשבת נכסים.")

שמונה במאי, 1945

לאחר השמונה במאי, 1945, מפקדת משטרת ברלין העבירה את משרדיה לשם. בתחילת שנות החמישים משרדי הנהלת ה"הדויטשן רייכסבאן" (רכבת מזרח גרמניה) עברו למקום. חוץ מאחד, כל רופאי בית החולים היהודי נרצחו או הוגלו. רק אחד ניצל מהרצח והיה בשנת 1945 עוד בגרמניה. לפי מדריך הטלפונים הרשמי מדצמבר 1945, רופא העיניים ד"ר פריץ הירשפלד נמצא בברלין-ליכטנברג, מלנדורפשטרסה 10. שנה לאחר מכן, באוקטובר 1946, הוא חי בפנקוו, ברייטשטרסה 32.

בבנין שבאלזסר שטרסה 85 (כיום טורשטרסה 146) מעל לשער הכניסה לחצר האחורית ישנו תבליט עם מגן דוד, עם האותיות ב"ה – בעזרת השם. אדריכלי "הסדר הגרמני החדש" לא יכלו כמובן לסבול דבר כזה על קיר חיצוני, וניגשו לעבודה להוריד את המגן דוד ואת האותיות. הם כל כך התאמצו במלאכה שאפילו חפרו בתוך הקיר, ובעצם חקקו מחדש את הסמלים. אי אפשר לפספס אותם.
בקומת הקרקע של הבנין, בסוף מסדרון מפותל לפני דלת משרד, תלוי שלט בהיר עם אותיות שחורות: "חדר מוריץ קנולר." זה היה משרדו של משה מוריץ קנולר, שהגיע כל בקר מדירתו שמסביב לפינה, גרטנשטרסה 2, לבית החולים; האדם, אותו הספיד הרב עזרא הכהן מונק באפריל 1936 כאיש שהכיל זיווג נדיר של רצינות ועליצות, שכל חייו היו שירות לקהילה, לבית הספר, לחברה קדישא, לבית החולים, שירות בשמחה. כאשר מוריץ קנולר הלך לעולמו בשנתו ה-82 בעשרה באפריל 1936, הוא נאסף מביתו האחרון בלווצושטרסה 12 על ידי קהילה דואבת, ונישא לזיגמונדסהוף 11, מרכז הקהילה במערב העיר. הרב מונק מדווח:
"בעוד אנו נושאים את האלונקה עם גופתו של משה קנולר אל מחוץ לביתו ובמורד הרחובות אל עבר בית הכנסת, הולכים ושבים הביטו בהלוויה בתדהמה. כאלף איש ליוו את המת. האנשים ודאי חשבו: זהו ודאי אבל כבד ליהודים!"
שש שנים מאוחר יותר, שוב תחת מבטי תדהמה של עוברי אורך ברלינאיים ותושבי רובע טירגרטן, היה שחזור עצום ממדים בנסיבות שונות לגמרי: יהודים מכל חלקי ברלין, צעירים וזקנים, ילדים, חולים – כולם נעו כמו חזרה לתהלוכת ההלוויה שלהם למקום של לימודים ותפילה, שהפך למקום של אימה ומוות. היה זה, כמו שאמר עזרא מונק, אבל כבד ליהודים, היה זה מוות בעודם בחיים. מה שנחסך ממוריץ קנולר בזכות מוות בנסיבות טבעיות, לא פסח על בניו לודוויג וסימון. העבודה שהחלה במחצית השניה של המאה ה-19 על ידי אביו של מוריץ, סימון, כמו גם קרל ויוליוס קנולר, לא יכלה להמשיך הלאה לנכדיו של מוריץ קנולר. עבודת האבות הושמדה, נשרפה, שאריותיה פוזרו ברוח. ההספד שבו כובד מוריץ קנולר על ידי כל חלקי הקהילה בעיתון "דר ישראליט" מה-23 באפריל 1936 נחתם במשפט: "הבורא ימשיך לעד ביצירתו!"